יום שני, 30 בנובמבר 2009

משחקים בכאילו...

כשגאיה היתה כבת שנה, נסענו למכון להתפתחות הילד לביקורת.
היא נולדה עם טורטיקוליס ועם הזמן ראינו איחור קל בהתפתחות (לעומת אחיה ש"טס" ברצף ההתפתחותי, אבל "נפל" ברצף האוטיסטי)...אז נסענו לביקורת, לראות שהכל דופק כמו שצריך (ואני בכלל לא פולניה ומאמינה שלכל אחד קצב ההתקדמות שלו, אבל בכל זאת...ילד מיוחד אחד עושה קצת דאגות לגבי המשך השושלת).
הרופאה החביבה עד מאוד התרשמה מכישוריה החברתיים של הנסיכה, אבל כשהיא העמידה מולה בובה בגודל ילד, הושיטה לה כפית וביקשה מהגברת הצעירה להאכיל את הבובה, הוד נסיכותה לא הבינה מה רוצים מהחיים שלה...(האמת, גם אני לא הייתי מתקרבת לבובה הזו, היא נראתה כמו צ'אקי, בובת הפלצת מסדרת סרטי האימה!).

בסופו של דבר הנסיכה עברה את הביקורת ויצאנו משם עם כמה הוראות הפעלה... 

אני, פולניה או לא, הרגשתי רגשות אשם שהנה לא השקעתי מספיק באימונים והילדה לא יודעת איך מאכילים בובה, כל הדרך הביתה חשבתי על שלל משחקי הדמיון שארכוש לה (בנוסף לאלו שעברו אליה בירושה מאחיה יורש העצר)...דמיינתי את כל הסטים הקטנים והמתוקים למטבח שאקנה לה, את הבובה הכמעט אנושית שאוסיף לחבילה רק כדי שיהיה לה על מה להתאמן באיך מאכילים מישהו אחר (ואני אומרת...קודם שתלמד להאכיל את עצמה בלי לתקוע מזלג בלחי!)

בכל מקרה, הזמן עבר, חזיונות השווא על קניית ציוד סימולציה התחלפו בדברים קצת יותר חשובים (ע"ע ילד מיוחד) והנסיכה נאלצה להסתפק באימונים על בובת פו הדב - כן, גם היא ירושה מאחיה...הילדה ממש מסכנה, שמישהו יקרא ליצחק קדמן!


יום אחד, ממש לא מזמן אגב, בעודי יושבת בחדר העבודה, קלטתי בחצי אוזן את הגברת מקשקשת לעצמה, הצצתי לרגע וראיתי אותה יושבת בחדרה על הרצפה, מחזיקה מסננת חול מערכת הים שאני מחזיקה באמבטיה, בידה השניה צבע פסטל (הילדה ציירת מחוננת, כל היום מסתובבת עם צבעים בידיים ועושה לי רה-דקורציה לקירות הבית) ומאכילה בעזרתם את בובת דורה שקיבלה מתנה ליום הולדת שנה...עיני העלו דמעות! הילדה מאכילה בובה! משימתי הושלמה (ואני מודה שאפילו לא עבדתי איתה על זה...כבר אמרתי שצריך לקרוא ליצחק קדמן?)

מה שבאמת ריגש אותי היתה העובדה שהיא לא נזקקה לסטים "אמיתיים" של כלי מטבח, היא פשוט נעזרה בדמיון המופלא שלה, במסננת כצלחת ובצבע ככפית...באותו רגע גמלה בי ההחלטה! לא צריך לקנות משחקים שמדמים את האביזרים האמיתיים...גם לא צריך למהר לשלוף את כפות העץ הישנות שסבתא הורישה לנו על ערש דווי...פשוט לתת לה את המרחב שלה ולאפשר לדמיון שלה לקחת אותה לאן שתרצה!

אמ-מה, אני ממש לא עקבית...כי ברגע שראיתי את ההגרלה הסופר-דופר עלי-הופר קפוץ! (הורים לילדים מעל גיל 4, מוזמנים להציץ בספרי פו הדב) של עפרה, הלא היא תוצרת בית...כל ההחלטות וההכרזות שלי התמוססו (או לפחות הלכו להתחבא מאחורי הדלת עד שתסתיים ההגרלה).

עפרה שמייצרת מטבחי עץ מ-ד-ה-י-מ-י-ם! לילדים (וגם פינות משחק) תחת שם המותג Petit, חוגגת מכירת 100 מטבחי עץ ומעבר להנחה בסך 100 ש"ח שהיא נותנת על קניית מטבח, היא גם עורכת הגרלה בין קוראי הבלוג, סבתם, אחותם ושכנתם, על מטבח עץ שכזה!!
ואני רוצה אותו! לגמרי! בשביל הנסיכה כמובן...טוב, אולי גם קצת בשבילי...תודו שזה נראה מפתה לשחק במטבח כזה!





והנה הנסיכה שלי ברגע של משחק דמיון א-לה "הבית של יעל"




4 תגובות:

  1. אהבתי במיוחד את הרשומה הזאת. אבל בינינו מה זה להאכיל בובה לעומת משחק בחותמות ודיו ? כמה ילדות בנות שנה ויותר עושות את זה אז גאיה תהיה מפותחת יצירתית - לאכול היא כבר תלמד אני מאמינה......

    השבמחק
  2. אחי, אכפת לך לעדכן אותי בשפת הסימנים הממוחשבת? כי לא ממש הצלחתי להבין מה רצית לומר!

    השבמחק
  3. מתנה מדהימה לילדים. ממש לתת לילד תחושת עצמאות מלאה. אני שוקלת מאוד לקנות לילדה שלי אחד כזה, אולי תתחיל לבשל מוקדם ותהיה מאסטר-שף.

    השבמחק

תודה שקפצתם לבקר ולקרוא...
אשמח לתגובותיכם :)